אנחנו ילדי שנות ה-80, ילדינו ילדי שנות ה-2000

“הילהההההה.. הילהההההה.. הילהההה” כל יום בשעה 16:00, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, נשמעו קריאות מהחלון

“הילהההההה.. הילהההההה.. הילהההה” כל יום בשעה 16:00, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, נשמעו קריאות מהחלון

הייתי מוציאה את הראש החוצה מחלון המטבח, 3 קומות למטה, ומגלה את הראש של אחת החברות שלי, או שתיים, או חמש. “אמא אני יכולה לרדת למטה?” הייתי שואלת, כשבדר“כ התשובה הייתה כן, מלווה באזהרות שגרתיות וקביעת שעה מדוייקת לחזרה הביתה. הייתי נועלת נעליים במהירות שיא וטסה למטה במדרגות. בדר”כ עוצרת ב 2 תחנות בדרך להודיע לעוד 2 חברות שאנחנו בחוץ. היינו משחקות לבד. לא בגן משחקים עם אמא, לא בחדר של אחת החברות, לא בג’ימבורי. בחוץ ולבד, בלי השגחת הורים, בלי מבוגר אחראי, והכי חשוב בלי סכנה ופחד. לא מדובר על יקום מקביל, לא על מדינה אחרת, ולא על פנטזיה בדויה מראשי. מדובר על שנות ה 80 המאוחרות של המאה הקודמת. משהו כמו 25-26 שנים אחורה, בעיר נשר שבצפון. לא יכולה לתאר לכם את השמחה שלי בשומעי מרחוק את הצליל של האוטו גלידה הידוע בכינויו “גוד-לי” מתקרב לרחוב. הייתי טסה הביתה חזרה למעלה, מהר יותר מהמהירות שבה ירדתי, לבקש חצי שקל לקרטיב קרח או שקל לארטיק שווה יותר. תמיד רציתי את השווה יותר, לפעמים קיבלתי ולפעמים לא, שמחתי כך או כך. אכלתי את הארטיק בשמחה, ישובה על המדרכה עם עוד חמולה של ילדים כולם בגילאי בית ספר יסודי וכולם מלקקים ארטיקים, נשארתי עם ידיים דביקות וניקיתי אותם בברז מטפטף מאחת הגינות ליד הבית. שיחקתי בכל משחק אפשרי שלא עולה כסף ושגרם לי להזיע, ממש להזיע, תלתלים ארוכים רטובים נדבקים לעורף, ברכיים ומרפקים שנצבעו בשחור ולחיים אדומות מהחום. בדר“כ זה עשה אותי רעבה, הייתי צועקת מלמטה “אמאאאא..” ואיזה פלא, אמא הייתה בבית, לא בעבודה באמצע טיפוח קריירה, לא בשום ישיבת הנהלה ולא בחדר כושר, היא הייתה בבית לענות לי ואני הייתי מבקשת “תזרקי ליייי תפוחחח”. לא להאמין, היא ממש הייתה זורקת לי שקית עם תפוח מחולק לרבעים, מקולף ומגולען. בימים ממש טובים הייתה נופלת לה מהחלון שקית אוכל ובתוכה במבה או ביסלי או שניהם מעורבבים שזו הייתה אז פסגת הקולינריה עבורי. אני מתגעגעת.

יש לי תינוקת בת כמעט שנה וחודשיים יש לנו משחקים בשפע אני מסוגלת לתת לה בכל יום חטיף שלם שכולו שלה, לקחת אותה לג’ימבורי ולגני משחקים ולהיות שם איתה. יש לה משחקים ופינוקים, היא מקבלת את הטוב ביותר, הכי חדשני, הכי גימיקי, הכי מגניב שיש, עם ריחות מבושמים ועשוי חומרים טבעיים. אבל משהו חסר לי וחסר בגדול, חסר בצורה כזו שעושה צביטה של ממש בלב.

אני לא מתגעגעת להכל. לא אגיד לכם שהייתי רוצה לחזור לחיתולי טטרא רב פעמיים כן? יש חידושים מבורכים…

אבל להגיד לכם שאהיה מסוגלת לתת לילדה שלי בגיל 6 לרדת למטה לשחק עם חברות בשכונה עד שמתחיל להחשיך ללא השגחת מבוגר? שאהיה מסוגלת לחלק שקית במבה אחת בין 3 ילדים שלי ולצפות מהם לשמוח בחלקם? שבאמת אצפה מהילדים שלי להעסיק את עצמם במשחקים פיזיים, להוציא אנרגיות באופן יומיומי ולהנות מכך בלי לבקש כל יום אטרקציה אחרת? אני לא רואה את זה קורה במשפחות סביבי.

יש עוד כמה שנים עד שהבת שלי תגיע לגיל הזה, ויצטרפו בע“ה אחים נוספים. אני יכולה להבטיח שאעשה כל שביכולתי לתת לאידיאל הזה לקרות. אעשה כל שביכולתי לחנך אותם לשמוח בחלקם, לתקשר עם חברים ולא עם המחשב, להנות משליש שקית במבה ומתפוח מקולף ולהתלהב מארטיק קרח ביום חם.

אעשה מאמצים אדירים להיות שם בשבילם כשהם חוזרים מבית ספר, להגיש צלחת חמה וחיבוק ענק, גם אם אצטרך לוותר על פינוקים אחרים שלא אוכל לממן בגלל שעות עבודה קצרות. כל זה, כי אני מרגישה שהילדות שלי הייתה מאושרת. הרבה יותר מהילדות של היום. מי ייתן ונצליח כולנו לחנך את ילדינו להסתפק במועט, לשמוח, לאהוב את הזולת, להיות ילדים על כל המשתמע מכך ולהנות מכל רגע ללא כל סכנה או פחד , ושנצליח להיות שם עבורם, בבית חם ואוהב.

אם אהבתן בבקשה(!!) עשו שיתוף לכתבה ברשתות החבריותשלכן,הילה

מאת: הילה אזרד