האם את אמא מלמדת או אמא מנהלת?

קח את התיק שלך לחדר! לך להתקלח! עשית שיעורים? סידרת את החדר? תצחצח שיניים! נו תתלבש כבר! כמה זמן לוקח לך? תאסוף את הצעצועים שלך? אתה פיזרת אתה אוסף! תאכל!

משפטים אלה ועוד רבים, שנלקחו מעולם הניהול, נכנסו להם  דרך הדלת האחורית אל עולם ההורות

לא פלא שהילדים לא מקשיבים להורים. מי רוצה להקשיב  למי שמנהל אותו? אפילו שמאחורי משפטים אלה עומדים אבא ואימא, שאכפת להם מאוד.

לפני שאנחנו מעבירים פה מסרים, עומד מולנו ילד והוא שלנו. ולפני שהילד שלנו, עשה או לא עשה, אנחנו אוהבים אותו, אכפת לנו ממנו, וטובתו המוחלטת עומדת מולנו.

אי אפשר להעביר מסר, בלי התחושה בתוכנו, שאכפת לנו. בעשרת הדברות, הדיבר הראשון הוא: “אנכי השם אלוקיך”. קודם כל, אנכי- אני יודע מי אני, אני יודע מאיפה אני מדבר, ומה אני רוצה להעביר. חשוב שכל הורה יהיה מודע לעצמו.

הגבולות לילד הכרחיים מאוד, נציב אותם מתוך תחושת אהבה לילד, מתוך רצון להשפיע עליו טוב. שימו לב, אני כרגע מדברת, רק עלינו ההורים ,בסימן דברים היוצאים מן הלב.

הדיבור אל הילדים, צריך לצאת ממקום מבורר של ההורים.

נתקדם אל הדיבור עצמו הדיבור מוכרח להיות קשור להורה שצפה על הילד, שהבחין שלילד חסר כלי מסוים בהתנהלות שלו, שהילד לא מבין משהו. אם משהו בחיים של ילד לא עובד, זה רק כי הילד לא מבין משהו.

לא מבין לדוגמה, למה להתאמץ כשהוא יכול לנוח? או שהוא מעדיף להיות בחופש,במקום ללמוד כאן המקום, להסברים רחבים יותר, של ההורים, על החיים ממש. שוב, זה בהנחה וההורים מודעים לנושא החופש והמטלות, ואם נושא החופש והמטלות פתור אצלם. את מה שאנחנו נלמד את הילדים, נוודא שהם יודעים ומבינים, ואז נשחרר ונעביר את האחריות אליהם.

צחצוח שיניים לדוגמה, נראה לילד איך מצחצחים במשך זמן מה, נצפה בו מצחצח לבד, נסביר את הרעיון מאחורי הצחצוח, כשנראה שהוא מבין ויודע, נעביר אליו את המושכות. כאן נצטרך כהורים, להאמין, שהילד גם רוצה לטפח את עצמו, לשמור על שיניו. לא ננדנד, ונבדוק כל יום שזה קורה. אפשר מידי פעם, לשאול אם הוא זוכר, את השיניים המתוקות שלו, אבל לא ניקח אחריות, במקום הילד, זה יגרום לכך, שהילד יעזוב את התחום, כי מישהו אחר, כרגע מטפל בזה.

כנ“ל לגבי אוכל, לילדים יש מנגנון טבעי, שרוצה לחיות ולכן גם רוצה לאכול. חשוב מאוד, ללמד אותם מה אוכלים, איך, מתי, כמה, להקשיב לגוף, ואז לשחרר, ולסמוך על הילד.

כל תחום, שנתחזק במקום הילד, הילד  יעזוב אותו. כשבפועל, אנחנו רוצים ללמד את הילד, לקחת אחריות על חייו, ולא להיפך.

**אז במקום פקודות,**נעביר את המסר לילדים, בצורת שיחה מלמדת, או העברת ידע כל שהוא. הפקודות הם בדרך כלל ,כי לקחנו אחריות במקום הילד.

אם אנחנו רוצים לקלח ילד קטן כל יום, אפשר לעשות זאת לא דרך פקודות. אפשר להגיד שאני רוצה לקלח אותו ולפנק אותו באמבטיה. (אף ילד לא יסרב), או שאשאל אם הוא רוצה להתקלח. נלמד את הילדים, שהרצון להתקלח, הוא שלהם, וגם הם רוצים להיות נקיים.

הפקודות בבית מעידות, על הורה שרוצה לתקתק וללכת.כשהורים מתקתקים, זה בדרך כלל מעיד על דילוג של החוויה,התרכזות במשימה בלבד (מנהל) ולכן גם הפקודות המנהלות. חבל שהורים יסתובבו בבית כמנהלים, בדיוק כשהם סיימו את המשמרת בעבודה שלהם, שם היה נכון לנהל אבל הרגיש כמו עבודה. בבית חשוב מאוד שהורים ירגישו נוח להיות מי שהם, ייהנו בבית, לא יוותרו על עצמם תמורת לסיים מטלות כל הזמן ולא יעבדו אצל הילדים שלהם. זה פוגע בסמכות ההורית, בשמחה של ההורים, וגם בדוגמה האישית שהם רוצים להיות לילדיהם.

רחלי מדמונימנחת קבוצות ופרטני ע“פ שיטת ימימה ומגירות052-4757362